סגן אלון אברהם חי בביאן הי״ד

ירושלים של אלון הייתה עיר של חצרות משחק, מדרגות אבן, ריחות של שבת וילדים שרצים ברחובות השכונה. ברמת־אשכול, בין בני גילו, הוא הפך מהר לדמות שאי אפשר היה להתעלם ממנה: ילד שמח, פעיל, שמחת החיים בו הייתה מדבקת. עיניו — ירוקות לעתים, תכלת לעתים — הקנו לו נוכחות מיוחדת; והחיוך הרחב, שילווה אותו עד ימיו האחרונים, כבר אז היה חתימתו.

כבכור, אלון נטל על עצמו אחריות כלפי אחיו ואחיותיו מוקדם מאוד. הוא דאג, הגן, ליווה — לא מתוך חובה שהוטלה עליו, אלא מתוך אופי. אפילו בכיתה בלטה שאיפתו לדיוק ולצדק. כשהצביע במשך קרוב לשעה על שאלה, וכשזכות הדיבור ניתנה לו — העיר למורה ש״כומר״ נהגים לומר במלעיל ולא במלרע. הכיתה התפוצצה מצחוק; אך מאחורי האנקדוטה עמדה אישיות שחיפשה אמת, גם כשהיא לא נוחה. זה היה אלון: חייכן, אהוב — אך גם מי שעמד על שלו כשצריך.

"תמיד אמר: ״אמא לא לדאוג״. בחיבוקים ונשיקות עטף אותנו"

"״אני צריכה אותך״ — אמרה חברתו. אך ״עם ישראל צריך אותי יותר״ — הייתה תשובתו"

"אין זה משנה לאן תגיע. בכל מקום עליך להיות הכי טוב"

"תמיד ידעת להרגיע: ״אל תדאגי, הכל יהיה בסדר״"

"אם ישאלו מי אני, יגיד ״החברה שלי״ — ולאו דווקא הדודה שלו"

"התפאר בפשטידת הבצל של אמא ובשיחות עם אבא"

"״מה היית צריכה, תפסיקי לפנק אותי״"

אם יש מקום אחד שבו ניתן להבין ולהכיר את אלון — הוא המשפחה. המעגל הרחב של משפחת בביאן: הורים, אחים, אחיות, סבים, סבתות, דודות, דודים, בני דוד, נכדים. היחסים של אלון עם המשפחה הקרובה, הרחוקה והרחוקה עוד יותר היו תמיד יחסי קירבה ואהבה. הוא דאג תמיד לדעת מה קורה בבית — איך מרגישים ההורים, האחים, האחיות, הסבים, הסבתות והדודות. אם הגיע אליו שמע על ויכוח, על אווירה נעכרת או על חוסר מצב רוח — הוא לא המתין. התקשר, גם מרחוק, גם מבופור, ולא הפסיק עד שההדורים יושבו. אלון נתן לכל אחד את ההרגשה שהוא שייך לו — ואך ורק לו.

כשפרצה מלחמת שלום הגליל ואביו נקרא להתייצב, אלון שלח אליו גלויות עידוד. שנים אחר כך, כשהיה שומע ממוצב הבופור על ויכוח בין דודתו לסבו, התקשר לשניהם ולא הרפה עד שהודיעו לו שכל ההדורים יושבו. זו לא הייתה התערבות — זו הייתה דאגה טבעית, כמו נשימה. אלון פיתח קשר חברי עמוק עם אביו, אותו הוקיר והעריץ, ויחד עם אמו ועם אחיו ואחיותיו — תמי־תמר, דיקלה, ארז ותדהר — יצר רשת של חום שכל מי שנכנס אליה הרגיש מיד בבית. דודותיו — ציונה, יהודית, הדיה, אמירה — זכו לחיבוק ולדאגה לא פחות מהקרובים, והוא התפאר בפני חבריו בפשטידת הבצל של אמא, בשיחות עם אבא, באחיותיו ״היפייפיות״, ובפינוקי הדודות שלא הכירו גבול.

בשמחות ובמפגשים משפחתיים היה עובר מאחד לשני ומנשק כל אחד — מבוגר, זקן וזקנה. שבוע לפני האסון, באירוע משפחתי, שאל אותו מישהו: ״מה אתה מנשק את כל הזקנות האלה?״ הוא ענה בחיוכו הגדול ובעיניו הבורקות: ״הן נהנות מזה, מה איכפת לי.״ היו גם כאלה שתפסו עליו ״בעלות״ — ״הוא שייך לי״, ״הוא אוהב אותי יותר מכולם״ — ואלון תמיד צחק לאמרות הללו והמשיך לתת מעצמו לאחרים. כפי שאמר יוסף אלמליח, ידיד משפחה, בתקופת השבעה: ״אלון לא היה שייך רק לך, הוא היה שייך לכולם.״

"״תמי, בהצלחה״ — זורק חיוך ונותן נשיקה"

"מביט בי בעיניו הכחולות ואומר: ״שיתולה… אני מת עלייך״"

"קטן עלייך — תעברי והכל יהיה בסדר"

"דקלה, לא הגיע הזמן שתמצאי כבר מישהו נחמד? כי מה יש לי בעולם חוץ מכם, אה?"

"אמר לי שאם לא אלמד — לא אצליח בחיים. הבטחתי לו שאלמד"

"מחה על כך שהנינים אינם מוזמנים — ורצה שכולם יהיו באותה שמחה"

"בשמחות היה עובר מאחד לשני ומנשק כל אחד. ״הן נהנות מזה, מה איכפת לי?״"

כשחזר מהצבא, היה במרכז העניינים — כולם באו לשאול לשלומו ולהתחכך בו. הנכדים למשפחת בביאן, ובמיוחד אלו הנמנים על בית הסבא משה, ראו באלון תמיד כבן דוד, כאחד הנכדים ולא כאחד הנינים — בזכות בגרותו הנפשית ויכולתו להתקרב לכל אחד, גם לזקנים וגם לצעירים. במסיבת ״נכדיידה״, כשהנכדים אירגנו מפגש משפחתי והעלו שאלה אם להזמין את אלון, שהיה הגדול בנינים, הוחלט שלא. לאחר המסיבה כתב אלון לבן דודו עופר מכתב שבו הוא מיצר על כך שלא עורכים כנס של כל המשפחה יחד. הוא רצה שכולם — נכדים, נינים, זקנים — יהיו באותו חדר, באותה שמחה.

את הלימודים החל בבית הספר היסודי ״פרדס״. בכיתה ז׳ עבר עם בני כיתתו ל״ג׳ינוגלי״, בכיתה תורנית טכנולוגית. הצטיין בספורט, אהב משחקי כדור, ובכל הזדמנות גרר את חבריו לסטנגה, כדורגל וכדורסל. עסק בקונג־פו ובקראטה והתמיד בכך שנים רבות.

אלון למד ב״פרדס״ וב״ג׳ינוגלי״ — ושם גילה כושר מנהיגות כבר מגיל צעיר. בבית הספר כמו בקרב המשפחה עמד במרכז העניינים: ארגן אירועים, העלה מורל, היה מוקד. בהיותו גאוות המשפחה ובן התפנוקים שלה, ידע להעניק תשומת לב מבלי לקפח אף אחד, ולא נתן לראשו להסתחרר מעוצמת היחס לו זכה.

הצבא היה בראש מעייניו כבר מכיתה ח׳ — ביקש ללמוד בפנימיה צבאית ב״אור עציון״. בכיתה ט׳ נרשם והתקבל, אך לאחר שיחות ובירורים משפחתיים החליט להמשיך ב״ג׳ינוגלי״. בכיתה י״א דיבר על סיירת מטכ״ל; בכיתה י״ב הלך לגיבושון, עבר בהצלחה ושובץ לגיבוש הסופי — אך חלה, נשלח הביתה אחרי יומיים (מתוך חמישה), ולא הסכים לעזוב ללא הבטחה שיזומן שוב. בגיבוש החוזר לא הצליח; אכזבה עמוקה.

הדריך בבני עקיבא (סניף ״שונרא״) ומאוחר יותר בגבעת זאב. חי ונשם מסורת אבות של גמילות חסדים, אהבת המדינה ורצון להילחם למענה, תוך נכונות להקרבה עצמית. את הערכים שעליהם התחנך — נתינה, אהבת המדינה ונכונות להקרבה — שאף להנחיל לחניכיו בבני עקיבא, ומאוחר יותר לחייליו.

בשיחות שערך עם חברו הקרוב אבי דישי ניסו השניים לשכנע זה את זה לשרת יחד, אך אלון התעקש על גולני, ואבי על צנחנים. גם כשהלך לגיבוש ״דובדבן״ ועבר, לא הגיע ליחידה בשל סדר עדיפויות — ואז, ללא היסוס, בחר בגולני: ״לתת ולא לקבל.״

"תמיד היה אומר: ״קודם כל החבר ואחר כך אני.״"

"כשהסביר למה חטיבת גולני, אמר: ״שם צריכים אותי!״"

"במשחק הסטנגה תמיד היינו בני זוג — העיקר להיות ביחד"

"על גיוסו לחטיבת גולני: ״לתת ולא לקבל.״"

"עינב, תמיד תחייכי — אף פעם אל תפסיקי לחייך"

"בהיותו גאוות המשפחה ידע להעניק תשומת לב מבלי לקפח אף אחד, ולא נתן לראשו להסתחרר"

כשסיים את לימודיו התיכוניים בחר ללמוד במקום חדש שהוקם — המכינה התורנית הקדם־צבאית ״עצמונה״ בגוש קטיף. את בחירתו נימק: ״להתחיל דבר חדש במקום שאינו מוכר, על מנת ליישב את הארץ.״ במכינה התעצבה והתגבשה אישיותו, אמונתו היכתה שורשים, והושם דגש על הכנה אמונית, נפשית ופיזית לקראת השירות. אלון לא הסתפק באימוני הכושר שהעבירו במכינה ודרש להגבירם.

הרב צבי ליפשיץ העיד עליו: ״כשמו, חזק כאלון, שואב ברצונו החופשי חומר חיים ואוצרות חיים אדירים, מתוך מאגר מי התהום הנשמתיים והחינוכיים שלו. הוא הולך וגדל ופתאום אתה עומד על ידו ואתה יודע, הנה אלון עץ שדה אמיתי.״

במאמר לעלון המכינה כתב אלון על תפקיד המפקד: ״תהליך בניית האמון עובר דרך רגישות לכל פרט ודאגה לכל מחסורו. הוא צריך להיות ה׳אבא׳ וה׳אמא׳, כלומר כשצריך לכעוס יכעס, כשצריך לעזור יעזור, כשצריך להסביר יסביר, וכך לפקודת הקרב ׳אחרי׳ ידע המפקד שכולם סומכים עליו והולכים איתו.״

חלומו היה לשרת בסיירת מטכ״ל. הוא עבר בהצלחה את הגיבושון ושובץ לגיבוש הסופי, אך חלה ונלחם עד שזומן בפעם השנייה. על אף שנשר מהמסלול לא נפלה רוחו — והוא החליט להתגייס לחטיבת גולני.

בשיחה עם אביו על חשיבות השירות אמר ראובן: ״אין זה משנה לאן תגיע. בכל מקום עליך להיות הכי טוב.״ ניסה גם את דובדבן, עבר גיבוש, ולא שובץ. התעקש על גולני.

ב־27.7.1994 התגייס אלון לצה״ל, בידיעה שהוא הולך לגולני. בבקו״ם הודיע לו הרופא כי לא יוכל לשרת בחי״ר בשל פלטפוס, אך אלון לא ויתר. הגיע לרופא מומחה בצריפין, שיכנע אותו שמקומו בחי״ר, ואף הוסיף כי יעדיף לשבת בכלא על מנת לשכנעו. כשחזר לבקו״ם הודיעו לו כי יגיע לגבעתי — אלון לא הסכים, חתם על ויתור זכויותיו לשרת כבן ישיבות הסדר, וזאת כדי להבטיח את כניסתו לגולני.

אלון עבר מסלול לוחם חי״ר והוצב בגדוד הבוקעים הראשון (51) של חטיבת גולני. בקדם טירונות התבקש ללכת לגיבוש החס״ע, ליחידות חטיבתיות, אך סירב: ״אני רוצה להגיע לגדודים, ואם אפשר, לגדוד 51, כדי למשוך את החבר׳ה אחרי.״ לא קל היה לו במסלול. הוא נתן את כל מה שיכול, חילק חבילות שקיבל, נתן לכל אחד להשתמש בציוד שלו, ובכל משימה מחלקתית נתן את הכל.

תפקיד קשר המ״מ קסם לו. הוא סחב את מכשיר הקשר ללא הפסקה. במסע כומתה של כ־60 ק״מ לא הוריד את המכשיר — גם כשביקשו ממנו, וגם כשכאבי גב פקדו אותו — מתוך פחד שהמכשיר לא יחזור אליו. במסעות חילק ממתקים לחברים כדי לעודד אותם. את החבילות מהדודה ציונה חלק עם כולם; הן צוינו גם בספר סוף המסלול. כשגנבו לו את הכומתה לא ירד לוויכוח — לקח כומתה מהבית: ״אני לא רוצה לרדת ברמה, אני רוצה להעלות אותה אלי.״

אלון המשיך ולא ויתר על האידיאלים, גם כשהרגיש שלא מקבל ״פידבק״ חיובי מספיק מהחברים. מתוך שיחותיו עם אביו על פרשת השבוע הגיעו שוב ושוב לעניין המרכזי: לשם כך בחר בגולני — כדי לתת, לא לקבל. בשיחה עם אביו על שירותו אמר: ״כל דקה בצבא זו מצווה, ובקרבי — מצווה מן המובחר.״

לאחר כ־8 חודשים בצבא, כשנשלחה קבוצה ראשונה לקורס סמלים, אלון לא נכלל ונפגע מאוד. בשיחה עם אביו סיפר שייתכן שהמ״מ רצה שישאר איתו. אך הוא לא ויתר. לקראת סיום הקו, לקראת החגים בשנת תשנ״ו, נשלח לקורס סמלים.

ב־12.10.1995 נהרגו מספר חיילי גולני, ביניהם מפלוגת המסלול שלו: סמ״ר ראובן איבגי וסמל ערן אזולאי ז״ל. מיד כששמע על המקרה החליט ללכת לבקר את הפצועים. שמע שבהתקלות נוספת נהרגו עוד שלושה חיילים, וביניהם סרן יוסי אוחנה ז״ל, מ״פ פלוגת המסייעת. הגיע להלוויות חבריו ולהלווייתו של יוסי. כשחזר הביתה אמר לאביו: ״רק עכשיו אני מבין, כמה אני אוהב את החברים שלי מהמסלול.״

בפברואר 1996 החל קורס קציני חי״ר בבה״ד 1, ענף גפן, פלוגה ט׳, צוות 3. הקורס לא היה קל — מסעות, ניווטים, הדרכות ותרגילים — אך מעניין. לא מעט ויכוחים היו עם מפקדו הצבאי, שבסופם הבטיח שיוכיח לכולם את יכולתו בפיקוד. בסיום רצה לחזור כמ״מ לגדוד 51, אך נשלח לפלחי״ק (פלוגת הקשר) כמפקד צוות.

שירת תקופה קצרה כעוזר קצין מבצעים בגדוד 51, ואחר כך כמ״מ בקדם טירונות ובמחלקת עתודאים; אחרי חודשיים התבקש לעבור לפלחי״ק. בהתחלה התנגד, אך בסופו של דבר קיבל את התפקיד, פגש את מייקל מ״פ הפלוגה, והחל לאחד צוות משני מחזורים — אוגוסט 95 ונובמבר 95 — ולהכין אותם לעלייה ללבנון בזמן קצר. אלון אמר: ״אני לא רוצה לבקר את הורי החיילים שלי בגלל בעיות בטיחות ומשמעת.״ עזר לחייליו מבחינה מורלית ונפשית, ועודד אותם בכל זמן שיכול. בחייו הצבאיים כמו באזרחיים הפך לסמל למופת ולדמות של מנהיג. כל מי שבא עמו במגע התרשם מרצינותו ומאהבת האדם שבו.

"כל דקה בצבא זו מצווה, ובקרבי — מצווה מן המובחר"

"מי שרוצה להיות קצין — צריך לתת"

"הוא לא מונה לתפקיד קשר מ״מ — הוא נטל אותו על כתפיו במסע כומתה"

"מקצועיות, אי־ויתור על העקרונות, והעזרה לזולת שלא ירדה מליבו"

"רק עכשיו אני מבין, כמה אני אוהב את החברים שלי מהמסלול"

ב־18.11.1996, בז׳ בכסלו תשנ״ז, עלה אלון עם חייליו למוצב הבופור בלבנון. בראיון ל״ג׳רוזלם פוסט״ אמר כי מטרתו היא ״לשמור על חייליו ולהחזירם הביתה בשלום.״ בראיון עיתונאי צוטטו גם דבריו: ״האחריות מאוד כבדה, עצם החשיבה על זה קשה. אבל המדינה חשובה לי והחובה של כל חייל היא לעשות את הטוב ביותר שהוא יכול.״

במשך השהות בבופור השתדל ללמד את חייליו מורשת קרב ולהטמיע בהם את אהבת הארץ. חייליו תיארו איך דאג להם, בדק מה שלומם ונלחם על זכויותיהם.

ביום שבת, כ״ו בכסלו, באחת מפתיחות הצירים נתקלו אלון וחייליו במטען שהתפוצץ. הגשש רס״ם חוג׳יירת ז״ל נהרג, והגשש השני נפצע. לפי כל העדויות פעל אלון כשורה, כדברי חייליו: ״אלון הציל אותנו בכך שהקפיד שנלך ברווחים כמו שצריך.״

אלון הגיע הביתה פעם בחודש, ואף פעם לא התלונן. היה אומר: ״מי שרוצה להיות קצין — צריך לתת.״ מהבופור גם התקשר הביתה ליישב ויכוח בין דודתו לסבו — ולא הפסיק עד שההדורים יושבו.

חייל מילואים שפגש אותו בדרך ממוצב הבופור, דניאל מכטה, סיפר על המפגש האחרון: אלון חיכה בסבלנות שעות ליציאה בשיירה, סיפר שלא היה בבית חודש, אך לא התלונן. בבית החייל בקרית שמונה הזמין לעצמו קפה וקרואסון, ״כי ארבעה שבועות לא יצא לו לקנות לעצמו לאכול.״

"האחריות מאוד כבדה… אבל המדינה חשובה לי והחובה של כל חייל היא לעשות את הטוב ביותר"

"אלון הציל אותנו בכך שהקפיד שנלך ברווחים כמו שצריך"

"״תן להם לישון, בוא אני ואתה נגמור את העמדות האלה.״"

"״בוא נלך לחדר של קצין הקשר, יש עכשיו משחק של בית״ר.״"

"אלון דחף אצבע לצווארו וחסם את העורק — וכך הציל אותו"

"ארבעה שבועות לא יצא לו לקנות לעצמו לאכול"

"אלון והחברים שלו התעקשו לשרת בבופור — והגיעו אלי לריבים על כך"

"תמיד היה עם היד על הדופק אצל חייליו"