עוז וגבורה בתהליך הגאולה / הרב דוד שמחון

הקץ המגולה ההולך ונפרש מול עינינו בתהליך ארוך, בטוח ומתמשך, מחייב מעט התבוננות מעמיקה במהלך הטיפוס במעלה הגאולה "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה וחוננו כי בא מועד". כאשר שואל מלך כוזר את החכם - מתי יבוא המשיח? עונה החכם - כאשר יכספו בני ישראל לאבנים ולעפר כי בא מועד.

 

כאשר היהודים יתאהבו באבנים ובאדמה עד כדי מסירות נפש, אז יקיץ הקץ. ההתעוררות הפנימית, ההתאהבות הפנימית של עם ישראל באדמתו בארץ ישראל הפשוטה היא היא שינוי פנימי הסטורי עמוק בנפש האומה שמכשיר את האפשרות של הקץ המגולה.

 

בהקיץ הקץ - במשך אלפיים שנה, רבש"ע היה "ברוגז" עם עם ישראל וממילא עם ארץ ישראל וזו גזירת גלות. הארץ הזו הייתה לשממה, משל ושנינה של הרס וחורבן עד כדי כך שהסופר מרק טווין מתאר את הארץ רק לפני כ- 150 שנה: "שדומה כי מישהו הטיל על הארץ כישוף של קללה... דומה כי ארץ ישראל יצאה מתחום העולם הזה..." אך הנה מתברר כי לפתע קם העם היהודי ומחליט כי הוא עם ומתחיל ללכת ועצם הליכתו בתנאים לא תנאים אך עם חלום וחזון עצום, לב פועם ורוגש הוא מנצח את כל המכשולים העומדים בדרכו ובדרך יסורים וחתחתים הוא מצליח להפוך את החורבן והשממה לגן פורח ולהנות מקדושתן של פירות ארצנו.

 

בברכת הפירות אנו אומרים לאכול מפריה ולשבוע מטובה והטור מסתייג מכך ואומר וכי באנו לארץ ישראל בשביל נהנתנות של אכילת פירות? הרי באנו בשביל ישוב הארץ, בשביל קדושת הארץ. אומר על כך ה"בית החדש" - בודאי יש להבין מה הן פירות ארצנו והרי השכינה שורה בהם, השכינה שורה בארץ ונבלעת בפירות שצומחים עליה וכשאנו אוכלים את הפירות, נספגת בתוכינו (כמה מוזר שיש אנשים שאוכלים בט"ו בשבט פירות מיובאים).

 

אנו זכינו להיות בדור שזכה לחונן את עפרה של הארץ, לאכול מפריה ולשבוע מטובה בעוז ובגבורה ובדרך הדורשת מסירות נפש של העם אשר עליה. מהיכן מגיעים לדרגה זו של מסירות נפש, של מוכנות להקריב את היקר מכל עבור הזכות לחונן את עפרה של הארץ ולהגן על יושבי הארץ הזו, זכות שהייתה נחלתו של אלון - מסירות ונכונות אשר בה ישנו קשר מיוחד בין האדם לבוראו.

 

הרב קוק במאמר "קרבת אלוקים", טוען כי האמונה בקב"ה, היא רגש טבעי באדם ובעצם זה הרגש היותר טבעי מכל הרגשות האחרים. ההוכחה לכך תבוא מתקופות חיים בה מהות החיים אינה משבשת את טבעיות הרגשות. הנה בתקופת הילדות של האדם כהמולת החיים עדיין לא כבשה את טבעו, אנו מוצאים "כמה נוח היה אז האדם לקבל רגש אלוקי וכמה הוא מוכשר להיות מושפע לחבב קדושה ויראת שמיים".

 

נשוב ונמצא את הרגש הדתי הטבעי בזקנותו של האדם כששוב אינו נסחף בזרם החיים. ברור שגילוייה של האמונה מופיעים ברמות שונות, אבל היא קיימת בכל אדם - בפרא כמו באיש אלוקים בדומה לכח המשיכה הקיים באטום. כמו גם במערכת כוכבי היקום אם כי בעוצמה שונה. החידוש בדברי הרב קוק הוא שאנושיותו של האדם אינה בהיותו בעל תבונה, אלא בדתיותו ובאמונתו. קשר נוסף שמחבר ומוביל לנכונות למסירות הנפש הוא בקשר הנצחי שבין עם ישראל לקב"ה. עלינו להבין שמעבר לדבקות ולטבעיות האמונה של האדם כפרט, יש לו קישור טבעי ומחייב לכנסת ישראל שדבוקה בקב"ה וזוהי שיטת המהר"ל, שבחירת ישראל היא בחירה בעצם.


 

הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל הגדיר מר"ן הרב קוק זצ"ל ב- 3 הגדרות. צור ישעה אור השם אלוקי ישראל.

 

צור ישעה - הופעה אלוקית במהלך ההסטוריה הישראלית אשר בה הקב"ה פודה ומציל, מושיע ומגן על העם. השרדותו של עם ישראל במהלך ההסטוריה היא תופעה שעומדת בניגוד לכל חוקי הטבע האנושיים, וכך מגדיר זאת הרב קוק במאמר "ישראל ותחייתו" בנצחונותיו על כל בסגולת קיומו ועמדתו נגד צריו הרבים אשר המה כשלו ונפלו והוא קם והתעודד.

 

אור השם - זהו הקשר שדרך מתן תורה לישראל ורק עם ישראל מוכן ומסוגל למפגש אלוקי כזה של "אנוכי אנא נפשי כתבת יהבית" שמשמעותו שדרך התורה, אנו נפגשים עם הקב"ה שגילה עצמו דרך אותיות בתורה.

 

אלוקי ישראל - תפקידנו בעולם "להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש" - בבחינת "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" אנו צריכים להגשים ולהוציא לפועל את התכלית האלוקית בעולם. מחד, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ומאידך, וזכרת את השם אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות.

 

אנו בעולם העשייה מחויבים לעשות ולהוציא את הפועל ולהגשים את התכלית האלוקית שהיא אמונתו והיא מחשבת הבורא בבריאת העולם. סוף מעשה במחשבה תחילה - מעשנו מתחיל במחשבת הבורא.

 

הקשר המוכרח שבין עם ישראל לקב"ה, בא לידי ביטוי לא רק בתקופה של גאווה ורוממות רוח ומעמד של ישראל בעולם, אלא אפילו דווקא בתקופות של שפל רוחני התבלטה יותר חוסר האפשרות להיפרד מהדבקות האלוקית וממילא התגלתה כל כך הרבה נכונות לקידוש השם ולמסירות נפש במהלך ההסטוריה שלנו.

 

כשאנו מנסים להבין את גודל נכונות ההקרבה והמסירות של דורנו, היום לגאולת העם הארץ, אין ספק כי הכל מתחיל בתחושה הפנימית בין אם יודעים לבטא אותה ובין אם לאו. תחושה שהרב קורא לה "רוח השם אשר על האומה בכללותה", ולכן אומר הרב "באורות התחייה" - "כי כל זמן שהקשור לכללות האומה ולצביונה, חי בקרבו כל זמן שהוא חפץ בכלל העושר והצלחת האומה הישראלית אע"פ שאינו יודע לקרוא שם השם, ולפרש צפונותיו ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קודש קודשים".

 

זוהי תמצית מסירות הנפש הישראלית מאחר ויש פה מהלך גאולה אלוקי בלתי בחירי, להקריב את היקר מכל למען הגשמת הייעוד והתכלית של גאולתנו ומצוות נפשנו.

 

אלון אברהם חי - הי"ד, ביטא לאורך שנות שירותו כחייל וכקצין כחייל פשוט וכמפקד, את ההתלהבות בשליחות בשותפות פעולה עם בורא עולם בלבישת המדים הכלל ישראלים, ובשרות לאומי תחת כנפיה של כנסת ישראל ועם ישראל. לימודיו של אלון במכינה הקדם צבאית במשך שנה בעצמונה, שאולי היו מעטי כמות אך רבי האיכות, הוחדרו בעצמותיו ובנשמתו ולכן היה תמיד ראשון לפני חייליו במילוי המשימה ובאחריות הכוללת בתפקידים שקיבל על עצמו. נמשיך באותה דבקות ומסירות וגאווה לאומית ישראלית ואלוקית שהנחיל לכולנו.