בלילה ההוא הרהורים על אלון בלבנון

שעת ההלוויה שונתה מספר פעמים ולבסוף נקבעה לשעה 21:00. יום הפרסום אודות מועד ההלוויה היה רביעי בשבת, בו נבראו מאורות בראשית, יממה לאחר שכבו מאורות שני היסעורים המלאים באותם יחידי סגולה, שריחפו מעל שמי מושב שאר ישוב בגבול הצפון.

 

ההסבר הרשמי לדחיית שעת ההלוויה היה לתת שהות בידי כל החברים והמוקירים להספיק להגיע גם להלוויה זו. בבתיהם של לפחות שבעים ושלושה בתים בישראל נתעמעמו האורות וקדרות כבדה ירדה על יושביהם. המדינה כולה נפגעה ואזרחיה הנאמנים נאלמו דום בהגיע לאוזניהם דבר האסון שלא ידענו כמותו מאז קום המדינה. הכל כאבו כאב עמוק בקרביים פנימה ללא אפשרות מתן ביטוי לסוג זה של כאב שלא נתנסינו בו. הפעם חרג הכאב מגבולות לאום, שהרי אין להבחין בין כאב יהודי לכאב דרוזי או צ'רקסי וצאצאי אברהם, שרה, הגר, יצחק וישמעאל כאבו יחדיו ונדמה היה כי דאבון הנפש של המשפחות השכולות וכל אזרחי ישראל הנאמנים, הרעים ופרץ מסכי רקיעי שמים.

 

הר הרצל יכול היה להעיד על עצמו עדות נאמנה שלא ידע מעודו מספר כה עצום של משתתפים בהלוויה בשעת לילה כה מאוחרת. הכיפות הסרוגות בלטו בשלל צבעיהן, ועליהן מעשי ריקמה שזורים במילות אהבה המעטרים ראשיהם של אותם יחידי סגולה המסולאים בפז, הנושאים על כתפיהם את אמא מולדת. המלווים היו בני כל הגילים, מנער ועד זקן טף, נשים ונערות לרוב. בגלל צינת הלילה של חודש שבט בגובה 850 מ' מעל פני הים, עטו המבוגרים שבמלווים בגדי חורף ואילו עשרות יוצאי הצבא שבאו לחלוק כבוד אחרון לחברים, לבשו קייצית צמודים לכלי נשקם הנישאים על כתף.

 

דממה שלטה... כושר הדיבור ניטל... רק העיניים דיברו... קשה היה אף לומר שלום... הכאב צרב והקפיא... הכל הצטופפו אך איש לא טען צר לי המקום... זרקורים שלחו אלומות אור... ניתן היה ממש לשמוע את קול הדממה... מספר העיניים הדומעות השיג שיא וכמות הדמעות פירנסה את ה"נהר היוצא מעדן"... כל משפחות ישראל שלחו שלוחיהן לאותה פרידת עולמים מאלון, ואיתו יחד מכל שאר אהוביהן-יקיריהן שניספו... האוירה הזכירה את תחושת מוצאי יום-הכיפורים, בו הכל חשים ונראים מנוקים מעוון ומפשע, קלי תנועה ופתוחי לבבות טהורים ממש כבמעמד "ויחן שם ישראל נגד ההר".

 

אלון הושם בארון עץ דגול תכלת לבן, מוסע ברכב צה"ל ובו שישה נושאי הארון. מסע ההלוויה החל לנוע והגיע עד לחלקת הקבר. הארון הורד מעל כתפי נושאיו חתומי הפנים. עוד רגע ולוחות התמיכה עליהן נשען הארון הוסרו והארון הורד, הוטמן והופקד באדמת ההר הטוב הזה והלבנון - אותה אדמה כה אהובה על אלון אשר בעבורה מוכן היה ואף מסר נפשו עליה, זעקות השבר קרעו את הדממה ואת הלבבות. נסתם הגולל ושלושה מטחי אש של כיתת היורים, החברים לנשק, פילחו את רקיע השמים ומעל ראשי המוני בית ישראל הכואבים הדהדה הכרזתו של ראובן האב השכול המקבל על כורחו את הדין, בהגותו בחיתוך הברות בקול וברעש לב גדול את המילים המהללות ומפארות שמו יתברך: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

 

דומם עמדתי בין עם-הקודש המתאבלים. מאחורי משכה תשומת ליבי במיוחד דמות נער עברי כבן 16 עולה חדש מצרפת שעלה ארצה להכיר משמעותה של ציונות בפועל. ענוג היה הנער, תכול עיניים ועדין נפש ולראשו חבש כיפה תכולה-לבנה רקומה זהב וכסף. הוא נמנה עם אותם בני נוער מארצות הגולה, הפוקדים את מדינת היהודים חבורות חבורות לתקופות קצרות, במוצאם עניין באורחות חייהם של נערי 'בני עקיבא' ובמגמה לחלוק עימם מנעמי החיים הנוחים בחיק הוריהם שבגולה. הכרת פניו של נער חו"ל זה מרוכזת הייתה במהות האסון, שהרי הכיר את אלון ונימנה עם חניכיו. גרגרתו נעה מעלה ומטה כאילו רצתה להינתק מחיבורה אל ציפור-הנפש ובעת סתימת הגולל ואמירת ה"קדיש", הורגש בו כאילו עניבת חנק מהדקת הדק היטב את צווארו. קולו נחנק בקרבו, תוך שאיפת אויר ההרים הלח שהקל עליו מעט, אולם עיניו התכולות הסגירו את תחושתו שהרי נסחטו והזילו תוכנן ללא הפוגה. לא היו אלה דמעות יחיד אלא דמעות עיני כל בית ישראל שהרימו תרומתן והגדילו לעשות המוני עלמות ישראל, נערות "בני עקיבא" שלא נפקד מקומן.

 

סוג זה של דמעות עשוי כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, ועל כן מאחורי הפרגוד נחפזים שרפי-הקודש לאוגרו בכלי-קודש ולגונזו בבית גנזיו של ה' המתפאר במעשה ידיו, והאופנים וחיות הקודש מתנשאים בקול וברעש גדול, לעומת השרפים, ונותנים עיניהם במתנות עניים יקרות אלה, עליהן ובעבורן מתקיים העולם ואינו חוזר לתוהו, ומשלשים קדושה לפניו יתעלה ואומרים - "ברוך כבוד ה' ממקומו".

 

לנגד עיני עלו והתייצבו שורות מילותיו של הסופר שמואל יוסף עגנון ב- "ספר המדינה" שלו, המשולב בחיתומו של חיבורו "סמוך ונראה", וכך כותב הוא תחת הכותרת - "פתיחה לקדיש - אחרי מיטתם של הרוגי ארץ ישראל".

 

מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אוייביו, מוציא חיילותיו, להרוג וליהרג. ספק אוהב את חיילותיו ספק אינו אוהב את חיילותיו, ספק הם חשובים בעיניו, ספק אינם חשובים בעיניו, ואפילו חשובים בעיניו, חשובים הם כמתים, שכל היוצא למלחמה, מלאך המוות כרוך בעקבו ומתלווה לו להורגו. פגע בו חץ או סייף או חרב או שאר מיני כלי משחית ונהרג, מעמידין אחר במקומו ואין המלך מרגיש בחסרונו, שאומות העולם מרובים וגיסות שלהם מרובים. נהרג אחד מהם, יש לו למלך הרבה כנגדו. אבל מלכנו, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מלך חפץ בחיים, אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים. לא מפני שאנו מרובים, חשק ה' בנו, כי אנו המעט מכל העמים, ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס-ושלום אחד מישראל, בא פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשישות- כח כביכול במלכותו יתברך שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך. לפיכך מתפללים אנו ואומרים אחר כל מת מישראל - "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". יגדל כח ה' ולא יבוא תשות-כח  לפני ויתברך ויתקד בעולמות שברא כרצונו ולא נפחד על עצמנו אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה. וימליך מלכותיה שתתגלה ותראה מלכותו בשלמות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם ושירה בעולם ותשבחות הרבה בעולם, ונחמה גדולה בעולם, וישראל קדושים אהובים בעולם, וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם. אם כך אנו מתפללים, ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד, אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. שהפקידו המלך שומר בלפטרין שלו. נהרג אחד מלגיון שלו, אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו. לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוון את לבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול "יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמה די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה". וכן עלינו ועל כל  ישראל - אמן.

וכן כל הפרשה כולה, ונזכה ונחיה ונראה עין בעין "עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום".

 אלון אוהב ישראל וארצו, לא זכה לשמוע "קידוש" בבית עגנון, אולם אין ספק כי בנופלו בעבור בני-עמו, זכה הוא להימנות במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים ויש להניח כי נתקבל הוא בישיבה של מעלה כאשר בין מקבלי פניו לא ייפקד מקומו של ש"י עגנון הסופר אוהב צעירי ישראל, הרואה בכל אחד ואחד מהם בחזקת לגיון - "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל - אמן".

 

מן המתאבלים על אלון

הבן יקיר לנו ילד השעשועים

יהי זכרו ברוך.