אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע

כל הדרכים הרי עולות

אל אותו הרקיע

 

alon120

 

יום ג', כ"ז בשבט תשנ"ז 4.2.97 - שעה 19:00. חנה ואני מתכוננים לצאת לחתונה,

ופתאום, חנה אומרת לי: "אני מעדיפה להישאר בבית, אין לי מצב רוח לצאת".

לא הבנתי מה קורה לה. לאחר דין ודברים, יצאנו לחתונה.

 

במהלך החתונה, בשעה 21:30, קרא לי דודו גיסי, ואמר לי שארז מבקש לדבר איתי בפלאפון.

לקחתי את הפלאפון, ארז סיפר לי, שהודיעו בטלוויזיה ששני מסוקים התנגשו בדרך חזרה מלבנון,

ואח"כ תיקנו ואמרו בכניסה ללבנון, ושתמי ודקלה בוכות והוא לא יודע מה לעשות.

 

אמרתי לו: "שלא ידאג, שירגיע אותן, אנחנו בדרך הביתה".

הודעתי להורי ולאחיותיי על התאונה ועל כך שהילדים לחוצים ויצאנו הביתה.

כבר בדרך אמרתי לחנה: "זהו נגמר הסיפור - אלון היה על המסוק". כל הדרך בכינו חנה ואני.

כאשר הגענו הביתה לגבעת זאב, רצנו הביתה ומצאנו את הבנות הסטריות וארז יושב וממתין ליד הטלוויזיה.

 

לקחתי את תדהר לישון, והוא אמר לי שהוא פוחד. אמרתי לו: "אל תדאג הכל יהיה בסדר".

ירדתי וישבנו ליד הטלוויזיה ובכל דיווח, התחזקה התחושה שהעולם חרב, שספר התורה בהיכל נשרף.

בתחילה דיברו על אסון, תאונה שבה נפגעים רבים ולאחר מכן דיברו על כך שאין ניצולים

וביקשו מכל החיילים המשרתים באזור, להתקשר הביתה. אלון לא טלפן ולא ענה לצלצול בפלאפון שלו.

 

התקשרתי למחנה שרגא וביקשתי לדבר עם מייקל המ"פ. ענה לי הסמ"פ דורון, ושאל אותי מי אני.

לאחר שהזדהיתי, אמר לי שהם לא יודעים אם אלו המסוקים שלהם ושמייקל יצא לשטח לבדוק.

אמרתי לעצמי, לא יכול להיות דבר כזה שמפקדים לא יודעים על איזה מסוק מדובר. הדבר היה תמוה בעיני.

בינתיים הגיעו אלי אחותי יהודית עם בעלה דודו. דודו טלפן שוב לדורון וקיבל תשובה שמייקל עדיין לא חזר.

ביקשתי מדודו שישאל את דורון אם היה להם קשר עם הבופור,

ודורון ענה שכבר שעתיים אין להם קשר עם הבופור.

אז, הייתי בטוח שהכל נגמר, כיון שלא ייתכן שלא יהיה קשר עם מוצב כל כך חשוב.

 

בינתיים, הגיעו אלי הביתה הורי ואחיותיי וביחד ישבנו וחיכינו. הם לטלפון מאלון ואני לדפיקה בדלת.

בשעה 01:00 אחר חצות, אמרתי למשפחה, זהו הכל נגמר אל תצפו יותר. כולם כעסו עלי, איך אני מדבר.

בשעה 02:30 נשמעה הדפיקה בדלת. רצתי לדלת, והודעתי לאנשי קצין העיר שעמדו בפתח, שאני יודע.

המשפחה התחילה להשתולל. תחילה הם הודיעו שאלון נעדר, אך אני ידעתי שהעניין הוא בזיהוי החללים. 

ביום רביעי 5.2.97 בשעה 15:00 הודיעו סופית.

 

בבוקר, התחילו להגיע משפחה ושכנים. חלקם היו בקשר בתחילת הלילה וחלקם רק  עתה שמעו.

ההלוויה נקבעה לשעה 18:00, ולאחר מכן נדחתה לשעה 20:00.

יצאנו שיירה שלמה של מכוניות ואוטובוסים, כאשר מובילים אותנו אופנוע,

מכונית משטרה ומכונית בטחון של היישוב.

 

הגענו להר הרצל ונלקחנו לקומנדקר, שם היה מונח ארונו של אלון.

לא הבנתי מה אני עושה שם ומה אני צריך לעשות.

נשקתי לארון וביקשתי מאלון שישמור על המשפחה מלמעלה, כשם שעשה זאת מלמטה.

ומסע ההלוויה יצא לכיוון חלקת הקבר.

איני יכול להסביר ולהבין את המראה. אלפים של בני אדם, עומדים כבאצטדיון ומפנים לנו דרך לעבור.

המרחק נראה רב. עד היום כאשר אני מגיע לחלקת הקבר, אני לא מבין היכן עמדו כל האנשים.

 

בחלקת הקבר ספדו לאלון שר העבודה והרווחה מר אלי ישי, ראש עירית ירושלים מר אהוד אולמרט,

ראש הישיבה המכינה התורנית הקדם צבאית, בה למד אלון - הרב רפי פרץ ומח"ט גולני ארז גרשטיין.

 

לאחר דברי ההספד של הרב רפי, ביקשתי לומר מספר מילים, אשר יצאו באופן ספונטאני מתוך הלב.

בחלקם דברים שאני בטוח שגם אלון היה אומר אותם, לו היה איתנו.

 

במשך ימי השבעה, הקיפו אותנו בעבותות של אהבה אלפי אנשים, משפחה, חברים,

ידידים משכבר הימים ואף סתם עמך ישראל.

כאשר נפרדתי מאלון ביום שלישי בשעה 10:55 ליד התחנה המרכזית בירושלים,

נפרד ממני אלון במילים: "אבא אל תדאג". זאת דרכו - אוהב, דואג ומרגיע.

 

תמונות מהלוויה של אלון

 

l1

l4

l7

l11

l14

l15

l25

l19

l27

 

*   סרטון תמונות מהלוויה

*   דברי האבא בהלוויה

 

"אלון, הייתי רגיל לשלוח לך מכתבים ולדבר על פרשת השבוע. אהבת את זה. בטלפון - אותו דבר. אבל עכשיו, אי-אפשר לדבר על פרשת השבוע. עכשיו אלון - אני בא רק להבטיח. אני מבטיח לך אלון, בשמי ובשם כל משפחת בביאן, שאנחנו נמשיך את המורשת שלך. מורשת של אהבת ישראל, אהבת האדם, אהבת החברים ואחדות העם והמשפחה.

אני מבטיח לך אלון, בשמי ובשם אמא, בשם תמי-תמר, דיקלה, ארז ותדהר, בשם של הסבים והסבתות, הדודים והדודות, שאנחנו נאסוף את כל הרסיסים ונמשיך הלאה.

אלון - תשמור עלינו מלמעלה. אני רוצה לפנות לפקודיו של אלון ולומר להם ולכל משפחת גולני - אלון היה גאה בכם, אלון אהב אתכם, אלון נלחם כדי להיות אתכם. ודבר אחרון - בשמי ובשם אשתי וילדי ובשמו של אלון - אני עכשיו מרשה לעצמי לדבר בשמו של אלון - אני שולח תנחומים למשפחות חייליו, למשפחת הסמל שלו ולכל משפחות הנופלים שנפלו עם אלון אתמול בערב."

 

*   דברי הרב רפי פרץ בהלוויה

"למשפחה היקרה:

"ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי". משל למה הדבר דומה - לאב שנותן יד לבנו והולך איתו,והבן שואל אותו: "אבא, איפוא העיר?" והוא אומר לו: "כשנגיע לבית הקברות, מיד לאחריו נמצא את העיר".האומה הזאת נולדת, חיה מחדש לאחר כל כך הרבה שנות גלות ושנות חוסר לאומיות, והנה היא שבה לתחייה, והנה אנחנו רואים אותה מתבוססת בדמיה, אבל נאמר לה - כולנו ביחד, לאלון, למשפחת בביאן, לאומה הזאת כולה: "בדמייך חיי".

ביחד כל האומה אתכם, כל משפחת המכינה, לעולם נצדיע לאלון, לעולם נחייה את צו החיים של אלון. את האהבה הגדולה, אהבת ישראל שראובן כל כך הדגיש אותה כל אחר הצהריים. זה אלון בשבילנו. את זה, כל רגבי האדמה לא יקחו. זה יחיה בתוכנו לעד, כצו וכאמונה. יהי זכרו ברוך".

 

*   דברי מח"ט גולני ארז גרשטיין בלוויה

 

"אלון - התאספנו כאן היום, בערב הירושלמי הקר, סביב הקבר שלך. ההורים, החברים, החיילים שלך, החיילים של גולני, כל המשפחה והמשפחה שהייתה לך בשנים האחרונות - המשפחה של גולני.

התאספנו כאן כדי לחלוק לך כבוד אחרון, כבוד שבחרת לשרת איתנו בקווים הקידמיים ביותר של המדינה הזאת, קווים שבהם כל כך מעטים עושים בשביל כל כך רבים.

אלון נפגש איתי לפני יותר מחצי שנה באוהל בנבי-מוסא ושם נתתי לו את התפקיד של מפקד מחלקת הקשר ומאז הוא היה צמוד אלי בכל נושא הקשר בחטיבה. הוא היה תמיד איתי בהליכה הרגלית, בנגמ"ש, בתרגילים, בחפק"ים המבצעיים. אלון נכנס למחלקה, כשלפניו היה קצין מצויין, וחששנו איך הוא ישתלב, אבל מהר מאד, ביכולת שלו, בהתמדה, בעיקר ביכולת דוגמא אישית, הוא קנה לו מנהיגות במחלקה והיה בין המובילים במפח"ט.

כשהפלוגה של החטיבה עלתה ללבנון, הפלוגה הייתה יכולה לקבל מקום יותר נוח מאשר מוצב הבופור, אבל אלון והחברים שלו התעקשו והגיעו אלי לריבים, על מנת לשרת במוצב זה. וכשהם קיבלו את התפקיד, לא היה גאה ממנו ומהם במקום שהם היו. כל פעם שביקרתי שם, הם היו יותר מאושרים מהתפקיד החשוב שנתנו להם.

משפחת בביאן - אין לי ניחומים, לא יהיו, לא יכולים גם להיות. הם - מי שאיבדו בן כמו אלון, בן שרק התחיל את החיים שלו, הנחמה היחידה שאולי יכולה להקהות במעט את הכאב, היא שאלון נהרג במשימה שהוא רצה אותה, בטח בה, עם חלק מחייליו שהוא האמין בהם.

לך אלון לפרידה - מה שאני יכול להגיד, שאנחנו נמשיך בדרך שלך, פה ושם נזיל דימעה, אבל נצעד קדימה כמו שאנחנו יודעים בגולני, בלי להתבלבל, בלי להתכופף ובכל הכח.  הייה שלום".