אלון

חזרתי לא מזמן מביתך. אנחנו עובים על הוצאת ספר לזכרך. פתאום נאלצים לעכל את

.אשר מסרבים אנו, ואשר זה זמן מתאמצים להאמין אחרת

קוראים מכתבים של המשפחה, של חברים, של אנשים שונים וביניהם כאלה אשר אותך

כלל לא הכירו, והמציאות הקשה מנפצת אט אט את מחסומי המגן שבנינו לעצמנו. כך בלית

.ברירה, נותרים אנו חשופים ופגיעים למתרחש סביבנו

קוראים מכתבי געגוע, כאב, ולרגע שואלים עצמנו: למי? על מה? הרי זה לא יתכן - לא

,ייתכן!!! ובשעה של חוסר סדר ושולחן מלא מכתבים, מתחשק לי לצעוק אליך, אלון

שתבוא ותעשה לנו סדר בראש, שתבוא ותספר בעצמך על כל החוויות שחולקים עימנו

,חבריך במכתביהם, כדי שנוכל לצחוק כולנו יחד איתך ולא בלעדיך. כי זה לא אותו הדבר

!??כלום לא אותו הדבר כשאינך. הרחוק כל כך רחוק הוא

לפני חצי שנה לערך, המקום הכי רחוק עבורי, היה כששרת בלבנון, לא פעם התאוננתי על

כך בפניך. "בחורות חזקות אוהבות גברים לוחמים", השבת. משפט זה בלבד מעיד על היותך

לוחם. לא רק בצבא היית כזה, אלא בכל מקום. נלחמת בעבור כל דבר שהאמנת בו. כך לוחם

אמיתי צריך להיות. היית לוחם אמיתי! וגם אז, כשפיקדת על חיילך בלבנון, היית מגיע פעם

בחודש - לפחות פעם בחודש. כעת לא נזכה לראותך אפילו פעם ביובל. השכלתי כבר להבין

.את משמעות המילה "רחוק" - במלוא מובנה

אלון - יצאנו אומנם ארבע חודשים בלבד, אולם היה זה המון. הספקנו בתקופה הקצרה

הזאת לדבר על דברים הרבה יותר ארוכים. גיליתי בחור שהיה כל-כך קשור למשפחתו:

התפארת בפשטידת הבצל של אמא, בשיחות שהיו לך עם אבא, באחיותיך היפייפיות כפי

שהחמאת להן, בכיף היה לך לצפות במשחקי כדורגל ובשחקני בית"ר ירושלים, עם ארז

אחיך הבוגר, בשריטות שעמהן היית מגיע לפגישותינו ודאגת לחדשן תוך כדי משחק עם

,תדהרוש אחיך הקטן, בפינוק של דודה ציונה ואהבתן אין קץ של שאר דודותיך: יהודית

הדיה, אמירה... כל כך אהבת את חבריך: "אשתך" ו"החצי השני" שלך - אבי - שכמו "אדם"

חסרה לו צלע. דודו, שי יהושפט וכל השאר... לא רציתי לפגוע באהבה הזאת. כל כך דאגת

לחייליך עד כי גם בפגישה האחרונה בינינו, שיתפת אותי בדאגתך לשלומם ולמצב רוחם

ההולך ויורד בשל התרחשויות לא נעימות בשטח. כל-כך כיבדת, כל-כך פינקת, כל-כך כן

!!!היית, כל-כך... כל-כך... כל-כך חי

עם כל זאת, כמעט ולא הכרתי אותך. כל סיפור חושף בפני פן חדש באישיותך, שלא ידעתי

.על קיומו ואשר מדגיש את הצניעות, הרגישות והיופי הפנימי שהיה חלק ממך

...במוצ"ש, פרשת "בשלח", בחרת להיפרד ממני. היה זה שבוע לפני

,במכתב לאחר הפרידה, אותו לא הספקת לקרוא, כתבתי לך כי אני מבינה שנכנסת לרחוב

שאין אתה יודע כיצד לצאת ממנו וכל זאת כי כנראה לא שמת לב לשלט הקטן בתחילתו, בו

היה מסומן: "ללא מוצא" ואין לך ברירה אלא, לחזור ולחפש נתיב אחר, בו הדרך אינה

-מסתיימת. הייתי נאיבית, שהרי יש רק דרך אחת כזאת - כל דרך, יש לה סוף, וסופה המוות

...סופה המוות, והמוות הינו דרך אינסופית

כעת אתה בעולם הרוחני. אנחנו לעומת זאת עדיין מכינים עצמנו בעולם הגשמי. גם אם

מנסה אתה לצעוק שנפסיק לבכות כי באמת טוב לך אי-שם במקום מושבך, אין באפשרותינו

לשמוע. אנו גשמיים מידי. דברים נשגבים מבינתנו וזה הבולט בהם. לנו אתה חסר כאן

...למטה: חסר החיוך, חסר המבט, חסר הצחוק המתגלגל, חסר הקול חסר... חסר

!!חסרה דמותך - אתה - היותך

???איך אפשר לקבל את העובדה שכל זה איננו עוד?? איך

אנו נמצאים בתוך מערה חשוכה, מסתעפת, קורים עוטפים אותה ומבואים סתומים

הרבה מכילה היא, אך ישנו אור הקצה - כן אור. מכאן הוא נראה עמום, כי כאמור אנו רק

בתחילת דרכנו. ננוט צעדינו אט אט אל האור - ללא ספק. ואכן פעמים אני נזכרת ברגעים

יפים שחלקנו יחד שהשאירו טעם טוב, למרות הטעם המר שכל פעם מחדש מנסה לתפוס

:מקום ואני מוצאת עצמי מחייכת ומיד אני נזכרת באשר הקפדת לומר לי כמעין צואה

."עינב, תמיד תחייכי, אף פעם אל תפסיקי לחייך", עד כי החיוך שהיה קודם הופך כמעט לצחוק

אלון! הדבר היחיד שמתעקש להשאירנו זקופי קומה עם המבט קדימה, זוהי האמונה, והיא

עצומה מסתבר. כשאנו מרפים קמעה, היא אוחזת חזק חזק ומושכת חזרה גבוה גבוה כך שבכל

.ירידה, ישנה עלייה גבוה יותר, וממנה יוצאים אנו נשכרים

...לסיים את המכתב אינני מסוגלת, וגם אם יכולתי, הרי שלא הייתי יודעת איך

.היה לי הכבוד להיות בת זוגתך, גם אם לתקופה לא ארוכה

שלך מכל הלב ובכל הכנות

עינב