אלוני

 

הזמן עומד מלכת. כלום כבר לא אותו הדבר. החיים ממשיכים אך זאת מפני שאין ברירה.

 

איך אפשר להמשיך לצחוק ולשמוח, דבר שתמיד היה בבית, שמחת חיים מיוחדת,

 

איך אפשר כשהסיבה לשמחה ולעליזות ולגאווה שלנו כבר לא נמצאת איתנו. 

 

איך אפשר להמשיך כאשר אנחנו, עדיין לא מעכלים מה קורה איתך.

 

לחכות שאתה תחזור. לקום ביום שישי מוקדם, לבשל ולחכות שהנה אלון יבוא והאוכל יהיה מוכן,

 

וכל מה שאהבת, ולעשות זאת בכיף ולא כמו היום - לעשות כי אין ברירה.

 

לדעת שיותר בימי הולדת לא תתקשר להגיד מזל טוב. גם אם זה באיחור של יום-יומיים.

 

בבית כבר לא רצים לכל צלצול טלפון, אולי אלוני מתקשר והכל כבר כל כך לא חשוב.

 

סדרי העדיפויות משתנים. היחס לכל משתנה. הכל כבר פחות חשוב.

 

מה שנשאר זה הזיכרונות, הזיכרונות שמתחילים מהיום שנולדת. כל רגע שהיית איתנו חרוט בזיכרון.

 

לקוות שהכל היה חלום רע, ואתה עוד תחזור עם החיוך המיוחד והמבט האוהב בעיניים ותגיד: "אל תדאגי הכל יהיה בסדר",

 

כמו שתמיד ידעת להרגיע, לאהוב כמו שרק אתה יודע, כי אתה אלוני לא היית אחיין,

 

היית ותמיד תישאר אח, חבר ואוהב, כמו שרק אתה יודע להיות, ולעולם לא יהיה אחר.

 

הדיה