אלון
עכשיו, כשאני
יושב ומנסה לזכור, מה יש לי מאלוני, אני מגלה לבושתי, שאין לי הרבה מתקופת הבגרות
שלו - שלי, ולכן אנסה להעלות על הכתב את אלון שאני מכיר, אלוני מתקופת הילדות
שלנו.
זכורני שאלה, שהיינו
שואלים את אמא שלנו, מיד עם סגירת שנת הלימודים ופתיחת החופשה הגדולה: "אמא, מתי הולכים לדודה
חנה?". אימי, בתמימות האופיינית לה הייתה שואלת: "איזו חנה?",
וכולנו מחזירים לה משפט בין שלוש מילים, המלווה בצליל שכאילו אומר, מה השאלה בכלל
- "חנה של אלוני".
שיא השיאים
בחופשה הגדולה, היה לבקר את "חנה של אלוני". לא את דודה חנה מירושלים,
ולא את דודה חנה, אשתו של ראובן.
"חנה של
אלוני" - תואר הכבוד אליו זכתה הדודה המיוחדת שלנו, לא בגלל שהיה אלון הבן
הבכור במשפחה, ולא בגלל חיוכו המקסים, אלא פשוט, בגלל שהיה "אלוני".
משחקי המלחמה
נגד הילדים מהקומה השניה, משחקי הכדורסל בביה"ס פרדס, פעולות בני עקיבא בסניף
"שונרא", סקייטבורד. בשבילי הגן ברמת אשכול ובמרפסת הארוכה של הבניין
הלא נשכח בשמואל הנביא, והקול הקורא של אמא של אלון: "אלוני" - עם אותו
צליל מיוחד, שרק היא יודעת לעשות כאשר היא קוראת לנו לשוב הביתה.
בדיחות שסיפרנו
לפני השינה, והצחוק המתגלגל מאחורי הדלת הסגורה, למשמע חיקויים ושירים ששרנו אל
תוך הלילה. מדהים היית בכנותך והדהמת אותי יותר בשיתופי בבעיותיך ובלבטיך האישיים.
עם כל החברות שהייתה בינינו, ואע"פ שהייתי גדול ממך בשנים, תמיד חשתי כלפיך
הערצה מסויימת, כשקנאה סמויה מתלווה אליה.
הרצון והמגמה
התמידיים ליושר, הנחיצות ואי-הוותרנות לעוול הנעשה לאנשים ולך, היו אצלך דבר
ראשון, תגובותיך לדברים האלו לא אחרה לבוא, ותעיד על כך הביקורת שהטחת, וזאת מבלי
לפחד, שדבר זה יכול לפגוע בך - ובלבד שהאמת תצא לאור.
חודש לפני
האסון, נפגשנו בטקס "בת מצווה", ושם, מהרגע הראשון שראינו אחד את השני,
לא הפסקנו לדבר, שם הכרתי לא את "אלוני", אלא את אלון - קצין בישראל.
כשנתתי לך
טיפים בהנהגה, עיניך נפתחו לרווחה, וכל כולך כאילו מבקש: "תן לי, ספר
עוד", כמו ספוג יבש, המקבל מים, מבלי שום רמז קטן שבקטנים, שאתה כבר בקיא
ומלומד בדברים, ושהם עברו אצלך את מבחן המציאות כבר מזמן. ומאידך, אני המספר,
מרגיש מרוצה, הנה - אני חייל פשוט, מלמד קצין בישראל, כיצד להתנהג עם פקודיו. מה
רבה הייתה התדהמה, כלפי אדם ענק בענקים שכמוך, לאחר שגילית זאת,
אך גילוי זה
היה לצערי לאחר שהניחו עליך זרים, לאחר שהאבא המדהים שלך אמר עליך
"קדיש", ואני יושב וחושב - ואין למי להודות.
ואולי טעות היא
בעצם - יש לי למי להודות: אלוני, אלון, הוא תוצר של משפחה, שהאבא ראובן והאמא חנה
יבדלו לחיים ארוכים, ייצרו, שהאחים, הסבא, הסבתא, הדודים והדודות, עיצבו עולם
גלום, שהרבנים והמדריכים, מורים ומורות, הוציאו מן הכוח אל הפועל.
ביום פטירתך,
נשארתי לעמוד ליד הקבר, ואמרתי לחבר שלי: "אפשר להוסיף לבחינה הפסיכומטרית
פירוש נוסף למילה ציר". אלון - ציר המשפחה, ציר החברה, ציר הישיבה, ציר הצבא,
דע לך אלון, אמנם הלך לנו ציר בדלת והדלת נהייתה כבדה וחורקת, אבל הדלת תמשיך
להיפתח ולהכניס אנשים פנימה. אנחנו לא נועלים את הדלת. אותם אומנים שיצרו בנו
ושיכללו את הציר הקודם, ימשיכו לחקות את אותו אב טיפוס מוצלח - אותך, ולהפיץ בעמנו
ובעיקר במשפחתנו את אותו תעתיק יקר, כשבלב כולנו מאיר אותו מאור עיניים מיוחד,
שהיה לך אלוני, הנותן את הכוח להמשיך הלאה.
תודה
לך שזיכיתנו
ישי
טחויליאן
|
|
|
|
