אלון - החייל שלי

.כל כך רציתי לשמוע שוב את צפצוף המכונית של אבא ביום שישי, שמבשר על בואו של אלוני, אלוני שלי
.אלון שחזר כשלגופו מדים ועל כתפיו הרחבות את אחי - מרים

אותו חייל, אותו אלון גדול וחסון, שהיה מחבק אותו בכל כוחו, מביט בי בעיניו הכחולות
.ואומר: "שיתולה .... אני מת עלייך", אותו אדם שרק הוא, אך ורק הוא ידע לתת ולהעניק לי
.האח שכל כך אהבתי לכבד, לא מתוך יראה אלא מתוך הערכה והמון אהבה

איך שאהבתי לכתוב לו על הרגעים המאושרים, על הלימודים, על המשפחה ובכלל על
החיים. הוא תמיד היה מזכיר לי: "דיקלה, לא הגיע הזמן שתמצאי כבר מישהו ... אני בטוח
במיליון אחוז שאף אחד לא יסרב ליפייפיה כמוך". הוא תמיד היה נותן עצה, ומציע את
.עצמו בכל פעם שאני רוצה

זה קשה לחשוב, זה קשה להבין וקשה לקבל כיצד אדם כזה - אובד. הגעגועים אוכלים את
,הנפש מבפנים בכל רגע, בכל שניה. המחשבות מתרוצצות, מהלך של אותו לילה חוזר
.והדמעות מציפות את העיניים.... עד... שכבר אין מקום

הזיכרונות מתחילים לחזור אליך בקצב הדרגתי, ופתאום אתה מבין שהחיים הם בעצם סתם
!!!דבר לא משמעותי. אתה כל כך נקשר לאותו גוף ולמה שהוא מכיל בתוכו. ולפתע - בום
...לפתע אתה מסתכל על החיים אחרת, כמו בדמיון

רוצה לקוות שזה חלום רע או יותר נכון הזיה, מחכה לרגע שיעירו אותי מזה, מוכנה להחזיר
,הכל אחורה ולתקן את הדברים, אבל ... מאוחר! מאוחר מדי, אם רק לפחות היה סימן, אות
,התראה כלשהי, אבל ... לא, שום דבר. הרגע הוא היה פה שוכב במיטה, נושק ללחיי ונפרד

...כעת הוא שוכב בארון.... כעת אני נושקת לארונו

עכשיו אין עם מי לדבר ואין למי לספר, כי גם כשמציעים עצמם - יודעת אני
,כי מקשיב כמו אלון - אין בעולם. מובן שתחליף לאלון לא יהיה
.אך מקווה אני שהקב"ה בע"ה ירחם עלינו ויעזור לנו כ"אלון", כאלוני

אוהבת מאד מאד

דקלה