להורי אלון בביאן ובני ביתו.

 

 

את בנכם הכרתי אך שעות מעטות, שהספיקו לי לבכות את מותו.

 

ביום 22.1.97, נקראתי ליום מילואים אחד במוצב הבופור.

 

הכניסה והיציאה למוצב היתה בשיירות, ובזמני הפנוי עד לחזרה ישבתי בחדר האוכל, שם פגשתי את אלון.

 

אלון סיפר לי שמזה כחודש לא היה בבית, אך הדבר לא הפריע לו להמתין בסבלנות מספר שעות לרגע פקודת היציאה. סיכמנו שניקח אותו לת"א ומשם יסתדר ויסע לירושלים.

 

כשהגענו לקרית שמונה לבית החייל, סיפר לי אלון שהכיף שלו "לקנות לעצמו לאכול" ומזה 4 שבועות לא יצא לו לקנות משהו. ראיתיו כאילו היה בני והזמנתי אותו לקפה וקוראסון כפי שביקש.

 

כיום בדיעבד, הייתי שמח אילו הייתה לי הזכות להזמינו לארוחה דשנה.

 

דאגתי לו, שאלתי:" איך תגיע הביתה לגבעת זאב? הרי עד חצות לא תגיע לת"א!"

לאחר שטילפן אליכם, הצעתם לו "אנו נאסוף אותך מת"א". הבחנתי במהלך שיחתו איתכם בקשר העמוק שביניכם, הקשר שכל אב מאחל שיהיה לו עם בנו.

 

על פניו רואים את טיבו, מסירותו ואהבת הבריות. לא מאופיי לנתח אנשים, אך מאלון התרשמתי כל כך לטובה - שעות מעטות הספיקו לכך.

 

מראה בנכם לא עוזב אותי לרגע, איך אצילות כזו, בחיש נעלמת והדמעות לא מספיקות להתייבש.

 

ברגעים קשים אלו של מילים מיותרות ובכי בלתי פוסק, דעו שהתברכתם בילד נהדר.

 

 

יהי זכרו ברוך.

 

 

דניאל מכטה - חייל מילואים