במה ניכר אדם

 

 

 

כבר אמרו חז"ל "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו" (עירובין,         סה/עב). אולם אין בכוחה של שלישיית מרכיבים מוגבלת זו למצות מהותנו האנושית , ולא נאמרו דברים אלה אלא לתפארת המליצה בפי חכמינו. חביב אדם שנברא בצלם, וכאשר מדובר "בצלם אלוהים" שבאדם, הרי אין גבול למאפיינים את צלמו.

 

את אלון פגשתי בשבתות ובמועדי השנה בשש שנות חייו האחרונות, בבואו לקיים מצוות תפילה בציבור. כבר אמרו חכמי הנפש כי "העיניים חלונות וארובות הן לפנימיותו של האדם". אלון בלט בצבע עיניו שנראה כמתעתע בין ירוק לתכלת. בזיכרוני רשום הוא כבעל עיניים ירוקות, אולי בהשפעת שמו משום היותו נטיעה בין עוד נטיעות אחיותיו ואחיו, ייבדלו לחיים טובים וארוכים - תמר ודיקלה ארז ותדהר, אך לעתים נראו עיניו תכולות כזוהר הרקיע והמתבונן בהן נכנס כאילו למרחב אין סוף. ביני לבין אלון חצצו יובל שנות חיים ומעולם לא יצא לי להחליף איתו אף לא מילה, אולם מראה  עיניו דחפני לא פעם להתבונן בו ולתהות על שתיים מתכונותיו.

 

בלשון המקרא קיים הביטוי המיוחד "וישא יעקב רגליו וילך וגו'..." (בראשית, כ"ט - א') וחז"ל ברגישותם כבר שואלים: וכי אדם נושא רגליו, או שמא רגליו של אדם נושאות אותו? והתשובה שהם נותנים על כך היא, שיעקב אבינו עליו נאמר ביטוי זה לאחר "חלום הסולם" רב המשמעות, הוא שנשא את רגליו, ולא רגליו נשאו אותו וזה מה שראוי לפקוד אדם המגיע להכרת אמת גדולה, המפעמת בו ודוחפת אותו לצעוד לקראת הגשמת יעדים.

 

מבחינת תורת הנפש המודרנית הקרויה פסיכואנליזה, ראוי היה אבינו יעקב בן אמו המפנקת "היושב אוהלים", להיות נתון באותו ליל עזיבתו את בית הוריו בודד ונרדף, בלחצים נפשיים קשים ביותר, היונקים מתחושת האשם שנשא בגין הונאתו הכפולה את אחיו עשו, לרבות תחושת האיום על חייו כפי שהועברה אליו ע"י אביו ואימו גם יחד, שראו לנכון להורות לו על הדרך היחידה לקבל על עצמו את ההתנתקות מחיק המשפחה ולהימלט אל בית לבן הארמי "הדוד הטוב", ממנו יזכה להגנה. בסיטואציה נפשית זו ראוי היה יעקב שתידר שנתו מעיניו, או לפחות לזכות בחלומות ביעותים שיוציאוהו משלוותו. אולם התורה מספרת לנו לחילופין על היותו זוכה בחלום אידיאלי שלו ושאנן, לרבות קול אלוהים המחזקו ומעודדו. במצב דברים שכזה, מה איפה הפלא שיעקב היה זה שנשא רגליו.

 

יכול אני להעיד על אלון עדות נאמנה כי ראיתיו תמיד צועד כשהוא נושא רגליו, כאדם המוצא עניין להיות אדון על רגליו ולחתור לצעוד בהן כרצונו, והכוונתן למטרותיו.

 

הדבר הנוסף שמצאתי באלון נעוץ בעובדה שבלקסיקון ערכיו לא היה מצוי המושג "קושי". אין לי צל של ספק כי אלון הבחין היטב בין דברים קלים לקשים, אולם תמיד בשומעי אותו מדבר ופועל, הוא נסך בי את הרושם שהמושג "קושי" כגורם מונע, לא תופס מקום בתודעתו ואף לא ראוי להיות קיים לגבי כל אדם המודע לכוונותיו ורצונו.

 

ייתכן כי אלון לא ניסח תכונותיו אלה כפי שאני מנסחן כאן, אולם לשבחו יאמר, שהוא נשא וחי אותן ביתר שאת, מרגע גיוסו לשירותו בצה"ל, יום יום ושעה שעה, עד לאותו ליל האסון בכ"ח בחודש שבט תשנ"ז, מעל שדות שאר-ישוב בגבול הצפון.

 

זוכרני פעם אחת לפני מספר שנים, כשהוא צועד בראש חבורת נערים ונערות מ-"בני עקיבא", עליהם היה להעביר למועדון בגבעה, פירטי ציוד שונים כבדים וקלים.

הנערים שבחבורה שינסו מותניים ובהשראת מדריכם אלון, ביצעו את המשימה כאחת, ואילו הבנות שבחבורה, החלו לשקול כדאיות, תוך הפגנת חוסר יכולת ובקשת עזרה. תגובתו של אלון לא אחרה לבוא: הוא פרש ידיו לצדדים בתנועות ביטול, בהוסיפו מראה פנים של חיקוי לעגני מלווה בביטוי שפתיים הולם. התוצאה הושגה, ובין רגע זכה הוא, ליצור יש מאין.

 

 

 

                 בנות "בני עקיבא" אל אלון בכינה כי איננו!