אלון של כולנו

 

העם היהודי, סופר את שנות קיומו על פי בריאת העולם. את החודשים מחשבים עפ"י מולד הירח.

 

ואנחנו, אנחנו התחלנו ספירה חדשה, נוספת - ספירה פרטית משלנו:

 

כשאלוני היה איתנו - ומאז שאלוני לא איתנו.

 

כן - החיים ממשיכים. גם אנחנו לא האמנו שהעולם ימשיך בדרכו. מבחינתנו הכל עצר מלכת, הכל נראה אפור, מטושטש, עלוב - מבעד למסך הדמעות שלא פסקו מלזרום.

 

בצידי הדרכים, מנצנצות שקדיות בפריחתן, כלניות מבצבצות אדומות כדם, רקפות יוצרות מרבד וורוד מלא חן, והלב זועק נקרע - הייתכן?

 

איבדנו בימי חיינו אנשים קרובים, אהובים. גם אחריהם הטבע פרח, נתן פרי. ניסינו להתנחם ביופיו של הטבע, ויתרנו לו - אבל עכשיו:

 

זה ילד בן 21. עכשיו זה חייל בנוי לתפארת - עכשיו זה אלוני - של כולנו.

 

איך פורחות כלניות? איך מרבדי צבע נפרשים על הגבעות? איך מלבלבים העצים אחרי החורף? איך ובאיזו רשות?!

 

הטבע, הוא השעון הכי מדוייק של הקב"ה. הוא אינו עומד מלכת. אפילו האדם עם קדמת הטכנולוגיה, לא יכול להתערב, לשנות את מנגנון הטבע. כשליחו של הקב"ה, קורא לנו הטבע להתנחם בחיקו כשאנחנו רואים את היופי הזה במרחבים - אנחנו רואים את אלון - ושוב הלב נשבר. ועוד פריחה ועוד לבלוב.

 

נבדוק בטבע ונלמד ממנו - הרי הוא סופג את כל הדם הזה והדמעות - ובכל זאת ממשיך כהרגלו ושולח חיוכים מנחמים ומלטפים אלינו - בדמות אהובינו שאינם עוד.

 

לאט לאט הלב יירגע, הכאב יתעמעם, השיגרה תסתנן לחיינו - אך לעולם - לעולם, לא יתמלא החלל שהשאיר אחריו אלוני שלכם - אלוני של כולנו.

 

"מן השמים תנוחמו - ולא תוסיפו לדאבה עוד"

 

אילה גת (שם טוב)