צבא

הצבא היה בראש מעייניו של אלון, זאת ראיתי כאביו, כאשר כבר בכיתה ח', חשב על חיי
,
הצבא, כשביקש ללמוד בפנימיה צבאית ב"אור עציון". בכתה ט' נרשם לפנימיה והתקבל
."
אך לאחר שיחות ובירורים משפחתיים, החליט להמשיך וללמוד ב"ג'ינוגלי

בכיתה י"א דיבר אלון על סיירת מטכ"ל, וביקש מחבר שיארגן לו להתקבל לגיבוש כבר
.(
בחופשת הקיץ (אחיו של החבר שירת בסיירת

בכיתה י"ב הלך אלון לגיבושון הסיירות, עבר אותו בהצלחה ושובץ לגיבוש הסופי של
.(
הסיירת. בגיבוש זה שנערך בתקופת המכינה, נשלח הביתה לאחר יומיים (מתוך חמישה
.
מכיוון שחלה. אלון לא הסכים לעזוב ללא הבטחה, שיזומן שוב לגיבוש

בגיבוש החוזר, לא הצליח, דבר שגרם לו אכזבה רבה. בשיחה בינינו על חשיבות השירות
בצבא, אמרתי לו: "אין זה משנה לאן תגיע. בכל מקום עליך להיות הכי טוב". ואז החליט
אלון לנסות להגיע ל"דובדבן", ואף עבר את הגיבוש, אך לא הגיע ליחידה בשל סדר עדיפות
.
של הצבא - כך סיפר לי אחד מהחברים שהיו איתו בגיבוש

,ואז החליט אלון ללכת לגולני. בשיחות שערך עם חברו הקרוב, אבי דישי, ניסו השניים
.
לשכנע האחד את השני לשרת יחדיו. אך אלון התעקש ללכת לגולני, ואבי - לצנחנים

בתאריך 27.7.94 התגייס אלון לצה"ל, בידיעה שהוא הולך לגולני. בבקו"ם הודיע לו הרופא כי
לא יוכל לשרת בחי"ר, בשל פלטפוס. אך אלון לא ויתר, והגיע לרופא מומחה בצריפין, אותו
.(
שיכנע כי מקומו בחי"ר, ואף הוסיף כי יעדיף לשבת בכלא (וזאת על מנת לשכנעו

כשחזר לבקו"ם, הודיעו לו כי יגיע לגבעתי. אלון לא הסכים, חתם על ויתור זכויותיו לשרת
.
כבן ישיבות הסדר, וזאת כדי להבטיח את כניסתו לגולני. וכך הגיע לגולני

בקדם טירונות, התבקש אלון ללכת לגיבוש החס"ע, ליחידות החטיבתיות. אלון סירב
והסביר לכל אותם שהתפלאו: "אני רוצה להגיע לגדודים ואם אפשר אז "לגדוד 51", כדי
."
למשוך את החבר'ה אחרי

לא קל היה לאלון במסלול. הוא נתן את כל מה שיכול היה לתת למחלקה. היה מחלק
את החבילות שקיבל בין חבריו. כל אחד יכול היה להשתמש בציוד שלו, ובכל משימה מחלקתית
.
נתן את הכל. אך מצד שני, לא הרגיש שהוא מקבל "פידבק" חיובי מהחברים

מתוך שיחותינו על פרשת השבוע והאידיאלים שעמדו בפני אלון, תמיד הגענו לעניין
.
שבעצם לשם כך רצה להגיע לגולני - כדי לתת ולא לקבל

כבר בתחילת המסלול, ביקש להיות קשר מ"מ וכפי שסיפר יאיר - מפקד המחלקה, אלון
"
לקח" את התפקיד. במסע כומתה (60 ק"מ), סחב אלון את מכשיר הקשר ללא הפסקה, על
.
אף שביקשו ממנו להוריד את המכשיר, ועל אף כאבי הגב שפקדו אותו

אלון עשה זאת מתוך פחד שהמכשיר לא יחזור אליו יותר. בתור קשר מ"מ, היה צמוד למ"מ
.
ונשא בתפקיד קישור המ"מ לחייליו

במסעות, כשרצה לעודד את חבריו להמשיך הלאה, היה מחלק להם ממתקים. לחבריו
במסלול היו מוכרות החבילות הגדולות, שהיה מקבל מהדודה ציונה, והם ציינו זאת גם
.
בספר סוף מסלול

אלון המשיך ולא ויתר על האידיאלים שלו, גם כאשר היה לו קשה. כאשר גנבו לו את
הכומתה, ולדבריו ראה אותה אצל אחד החבר'ה, הוא לא הלך להתווכח איתו, אלא הגיע
:
הביתה ולקח כומתה שהיתה בבית. כששאלתי אותו מדוע לא לקח את הכומתה חזרה? ענה
."
אני לא רוצה לרדת ברמה, אני רוצה להעלות אותה אלי

לאחר כ- 8 חודשים בצבא, כאשר נשלחה קבוצה ראשונה של חיילים לקורס סמלים, אלון לא
נכלל ביניהם ונפגע מאד. בשיחה שניהלנו על כך, סיפר לי שייתכן שהמ"מ רצה שישאר איתו
.
בעליה ללבנון לעישיי'ה

בתקופת שירותו בלבנון, תיפקד אלון כראוי. לקראת סיום הקו, לקראת החגים בשנת
.
תשנ"ו, נשלח אלון לקורס סמלים

בתאריך 12.10.95, נהרגו מספר חיילי גולני וכמה נפצעו. ביניהם גם מפלוגת המסלול של
אלון: סמ"ר ראובן איבגי וסמל ערן אזולאי ז"ל. מיד כששמע אלון על המקרה, החליט ללכת
לבקר את הפצועים, שם גם שמע שבהתקלות נוספת, נהרגו עוד שלושה חיילים וביניהם סרן
.
יוסי אוחנה ז"ל, שהיה מ"פ פלוגת המסייעת. הדבר גרם לאלון צער רב

אלון הגיע להלוויותיהם של חבריו ולהלווייתו של יוסי אוחנה ז"ל. כאשר חזר הביתה אמר
לי: "רק עכשיו אני מבין, כמה אני אוהב את החברים שלי מהמסלול". לאחר קורס סמלים
שעבר, ביקש אלון להדריך כ-מפקד כיתה בגדוד. אך לאחר שיחה עם המג"ד, נשלח להכנה
.
לקורס קצינים

בפברואר 1996, התחיל אלון קורס קציני חי"ר בבה"ד 1. הקורס לא היה קל לאלון, אך היה
מעניין. מסעות, ניווטים, הדרכות ותרגילים. לא מעט ויכוחים היו לאלון עם מפקדו הצבאי
שבסופם היה מבטיח שיוכיח לכולם את יכולתו בפיקוד על חיילים. בסיום הקורס, רצה אלון
מאד לחזור כ- מ"מ לגדוד 51 בגולני. בשיחה עם מפקד הפלוגה בקק"צ, ביקש זאת, אך המ"פ
.
אמר לו שימליץ עליו, אך בכל מקרה, עליו להיות טוב בכל מקום שישלחו אותו

אלון נשלח למפקדת חילות השדה, ושם נודע לו שהוא חוזר לגדוד, לגולני - דבר ששימח
אותו מאד. בגדוד שירת תקופה קצרה כעוזר קצין מבצעים ולאחר מכן כ-מ"מ בקדם טירונות
ואח"כ נשלח להיות מ"מ במחלקת עתודאים - דבר שהעלה לו את המוטיבציה. אחרי
חודשיים, התבקש לעזוב את מחלקת העתודאים ולעבור לפלחי"ק (פלוגת הקשר
.(
החטיבתית

,בתחילה התנגד ורצה להישאר במחלקת העתודאים, כמו שביקש ממנו גם מ"פ העתודאים
.
אך בסופו של דבר, עשה כדברי המח"ט והגיע לחטיבה

בחטיבה חיכה אלון לשיחה עם המח"ט, ובכניסה פגש אותו מייקל - מ"פ הפלחי"ק, שמיד
שאל אותו אם ירצה להיות מפקד אצלו בפלוגה. אלון הסכים. אלון שהגיע מהגדודים, לא
הבין בתחילה מה תפקידו בפלוגה. הוא קיבל צוות שהורכב משני מחזורים: אוגוסט 95
ונובמבר 95, והיה עליו לאחד את שני הצוותים ובזמן הקצר שנותר, להכין את הצוות לעליה
.
ללבנון

אלון עשה הכל כדי להצליח, השתדל להבין ולכבד כל חייל. בענייני בטיחות ומשמעת, לא
,
היה מוותר כלל. לא אחת אמר לחייליו, שאם יראה שהם לא מוכנים מספיק לעליה ללבנון
יגש למח"ט ויבטל את העלייה, וזאת כפי שאמר לי: "אני לא רוצה לבקר את הורי החיילים
שלי בגלל בעיות בטיחות ומשמעת". אלון עזר לחייליו גם מבחינה מורלית ונפשית ועודד
.
אותם בכל זמן שיכול

ב-ז' בכסלו תשנ"ז 18.11.96, עלה אלון עם חייליו למוצב הבופור בלבנון. בראיון ל-"ג'רוזלם
.
פוסט" בו רואיין בבופור, אמר כי מטרתו היא לשמור על חייליו ולהחזירם הביתה בשלום
במשך השהות בבופור, השתדל ללמד את חייליו מורשת קרב ולהטמיע בהם את אהבת
.
הארץ

ביום שבת - כ"ו בכסלו תשנ"ז, באחת מפתיחות הצירים, נתקלו אלון וחייליו במטען
שהתפוצץ. הגשש רס"מ חוג'יירת ז"ל נהרג והגשש השני, כאמל מוסא נפצע. לפי כל העדויות
פעל אלון כשורה, וכדברי חייליו: "אלון הציל אותנו בכך שהקפיד שנלך ברווחים כמו
."
שצריך"

אלון היה מגיע הביתה פעם בחודש, ואף פעם לא התלונן. הוא תמיד אמר: "מי שרוצה להיות
."
קצין - צריך לתת".

בפעם האחרונה, הגיע אלון הביתה ביום חמישי, ט"ו בשבט תשנ"ז, 23.1.97 בשעה 02:30
לפנות בוקר, ולא הסכים שנאסוף אותו מת"א, כי לא רצה להטריח אותנו. אלון היה צריך
לחזור ביום חמישי 30.1.97. יום לפני כן, קיבל טלפון שעליו להגיע למשטח הלבן בשעה
12:00.
אלון אמר להם שלא יספיק להגיע, כי הודיעו לו מאוחר מדי. מהבסיס אמרו לאלון
לחכות בבית, וכך החלה מסכת של דחיות, עד לאותו יום שני, בו נסע אלון למחניים וחיכה
.
לעלות למסוק

בגלל תנאי מזג האויר הקשים, נדחתה הטיסה ליום שלישי. אלון החליט לחזור הביתה
.
וכדבריו: "לישון עוד יום בבית". זאת על אף שיכול לשהות את הלילה הקצר במלון בצפון

ביום שלישי 4.2.97 בשעה 10:55, נפרדתי מאלון ליד התחנה המרכזית בירושלים, שם אלון
."
הורה לי באצבעו ואמר לי: "אבא אל תדאג... אבא אל תדאג... אבא אל תדאג